<h1>סמ"ג לאוין סימן רפ"ח</h1>
<h2>דף יא.</h2>
כבר בארנו שצריך שכחת בעל הבית ושכחת פועלים, ותניא בפרק קמא דב"מ היה בעל השדה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוהו לא יהא שכחה ואחר כך שכחוהו שניהם הרי זו שכחה, אבל אם היה בשדה ואחר כן [נ"א ואמר כן ו]שכחוהו אינה שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה השכוח מעיקרו בשדה על ידי פועלים ובעל הבית הרי זו שכחה אבל זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה, אבל בעיר אפילו זכור אחד מהן ולבסוף שכחו כולם הוי שכחה, ומפרש מזה הטעם בפרק קמא דבבא מציעא שבעיר הוי שכחה בקל יותר מבשדה מפני שאינו אצלו שיזכה בו, ומקשה התלמוד למה לא נאמר שגזירת הכתוב הוא שבעיר לא תהיה שכחה כלל ומתרץ רבי אשי לגר ליתום ולאלמנה יהיה לרבות שכחת העיר.
כתוב בפרשת תצא (דברים כ"ד י"ט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה, ותניא בספרי קצירך פרט לשקצרוהו גוים קצרוהו לסטים כו' קצירך פרט להקדש, בשדך פרט למעמר בשדה אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כי תקצור קצירך בשדך מכאן אמרו שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין שכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה, פירוש כדדריש בירושלמי דפאה (פ"ה הל' ו') כי תקצור זהו פועל קצירך בשדך זהו בעל הבית ועל שניהם הוא אומר ושכחת (ע"פ יראים סי' קכ"ג עי' תעפ"ר אות ב'). ושנינו בפ"ו דפאה (מ"ד) ומביאה בפ"ק דב"מ (י"א א') יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, שלפניו אינו שכחה של אחריו הוי שכחה שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה שאינו בבל תשוב אינו שכחה.
<h2>דף כא:</h2>
אמרינן בפרק הזרוע (חולין קל"ד ב') מעשה באחד שזרע בעיר אחת ולא היו שם עניים ליטול בא לפני רב פפא אמר לו לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. אבל תרומה ומתנות דכתיב בהם נתינה אמרינן התם דתרומה ניטלת ומביאה במקום כהן מתנות מעלן בדמים ואוכלן. שנינו בפרק ח' דפאה (מ"א) מאימתי כל אדם מותרין בלקט משיהלכו בה נמושות, ובפרק אילו מציאות (ב"מ כ"א ב') מפרש שהם לקוטי בתר לקוטי מאותה שעה נתייאשו העניים, בפרט ובעוללות משיהלכו בו העניים בכרם ויבאו, ובשכחה של זתים משתרד רביעה שנייה.
